שובר חזק ימינה: "אדמה בוערת" הוא מהסרטים הבודדים שמעיזים לנפץ את הכללים
- לירן יושעי
- Mar 9, 2023
- 3 min read
הבמאי לירן שטרית רק בן 25 ובאמתחתו כבר יצירה פוליטית עם ניחוח ימני בולט. האם הממסד יחבק אותו בשל כך? ימים יגידו. בכל מקרה, אי אפשר לקחת ממנו את האומץ והתעוזה.
בהסתכלות רחבה על יצירות קולנועיות ועל עולם האמנות והתרבות בכלל, הנוכחות של יצירות אשר מאחוריהן עומדת אג'נדה פוליטית חברתית ימנית כמעט ואיננה קיימת. קולנוע פוליטי, על כל נגזרותיו, הוא בעל נטייה חזקה לצד השמאלי של המפה ובמדינה שהיא כמעט בחזקת ימין על מלא, קולנוע שכזה נבצר מן המסכים. על כן, יצירת סרט בעל סממנים ימניים בולטים, עם תקציב הפקה לא קטן, הוא לא עניין של מה בכך, לרבות כשהיצירה היא פרי עטו של במאי צעיר, שזהו סרטו השני בסך הכול והראשון באורך מלא. שאפתני לכל הדעות. מבט מעמיק ב"אדמה בוערת", סרטו של לירן שטרית, מגלה יצירה אמיצה של יוצר בתחילת דרכו ואחת כזו שאמנם לא חפה מטעויות אך בכל זאת מצליחה לסקרן, תוך שהיא בוחנת את המצב הפוליטי מדיני מנקודת מבט שבדרך כלל לא מקבלת ביטוי בקולנוע הישראלי.
השנה היא 2001, ימים ספורים לפני התלקחותה של האינתיפאדה השנייה. במרכז הסרט עומד יאיר קגן (אסף הרץ), נער חיפאי ממשפחה קשת יום שאביו ברח מהבית. יאיר עומד לפני משפט בעוון תקיפת אחד מלקוחותיה של אמו (ריקי בליך), העוסקת בזנות וחולם על גיוס לצבא, שכנראה לא יקרה בעקבות הרישום הפלילי שלו. בהתקף זעם בלתי נשלט, יאיר בורח אל עומק השומרון, שם הוא פוגש בחבורת נערים הנקראים "הבלאדים", שתפסו מאחז על אחת הגבעות ומוצא עבודה אצל בעלת יקב מקומי (יעל לבנטל). הוא מתחבר אל רב הישיבה של היישוב (נתי רביץ) שמאמץ אותו לחיקו ומלמד אותו דבר או שניים על נקמה יהודית.

אסף הרץ, שמאז כבר הספיק לחזור בתשובה, מצליח לגלם בהצלחה את יאיר הנער הדחוי, שמשווע לבית חם וברמה הכי בסיסית – למשפחה, אותה הוא מוצא בדמותם של נערי הגבעות. הוא נע וזז בעצבנות לאורך כל הסרט, ולמרות שרוב המשפטים שלו מסתכמים בכמה מילים קצרות, הוא עדיין מצליח לעורר אמפטיה וחמלה. את ההצגה גונב נתי רביץ כרב הישיבה, שבערמומיותו ובעזרת מילים יפות המעוררות רגשי שנאה וקיצוניות, מלהיב את חבורת "הבלאדים" למעשי נקם. בסרט עם ניחוח ימני אפשר לחשוב שדווקא האויב הערבי-פלסטיני הוא זה שישמש כאנטגוניסט הראשי, אך שטרית מספק טוויסט ומציב את הרב בכיסא הנבל. יאיר מושפע מאוד מהרב וסוחף את הנערים ליידוי בקבוקי תבערה ביישוב הפלסטיני הסמוך, מה שמוביל למותו של ילד קטן. עובדה זו מצליחה לערער שוב את יאיר, שתוהה האם זה מה שהוא יעשה כל חייו.
יותר מאשר "אדמה בוערת" הוא סיפור על התבגרות, הסרט הזה הוא ביטוי להתפכחות פוליטית. שטרית מסיים את הסרט בסצנה המתארת יותר מכל כמה כולנו יחד טובעים בזיפת הזה, יהודים וערבים, שנקרא המזרח התיכון ומעגל הדמים בו שני העמים כלואים יימשך כנראה לנצח. יאיר אמנם מגיע ליישוב ללא אג'נדה פוליטית ברורה אך נסחף כשה תמים בדעתם של אחרים. עצם הפקפוק במעשיו מבהיר את עמדת היוצר, שמצדו אינו מנסה לתת דין נחרץ לכאן או לכאן, ימין או שמאל. תהיה הסיבה אשר תהיה, שטרית לא מצליח לנעוץ שיניים בבשר של הצופה, כך שהמסר של הסרט והאמירה שלו מרוככים מעט.

שטרית, רק בן 25, הצליח לגייס בכוחות עצמו את הכספים להפקה (ואפילו מצא זמן לשחק בסרט), הכוללת 200 ניצבים, אפקטים ויזואליים, פוסט פרודקשן שנעשה בשיתוף פעולה בינלאומי ושחקנים מוערכים מהשורה הראשונה של הקולנוע הישראלי. הספק נאה לכל הדעות וראוי להערכה כשלעצמו. לצד הבימוי הטוב של שטרית, שאף כתב את התסריט יחד עם סתיו שליו, הצלם קובי שרביט עושה עבודה נהדרת מאחורי המצלמה תוך שימוש ברפרנסים מערבוניים ברורים. באחד השוטים הראשונים של הסרט, "הבלאדים" משתלטים על המאחז ותוקעים דגל על גג הצריף סטייל תקיעת דגל הדיו המפורסם לאחר כיבוש העיר אילת במלחמת יום העצמאות. זהו הפריים החזק והמכונן ביותר בסרט וממחיש יותר מהכול את התמה שבבסיס היצירה.

עבור יוצר צעיר כמו שטרית, סרט כמו "אדמה בוערת" היה יכול להיות התאבדות אמנותית, כיוון שלעסוק בנושאים נפיצים ורגישים כמו ההתנחלויות, נוער הגבעות והסכסוך הישראלי פלסטיני הוא לא עניין של מה בכך, בטח כשזה בסך הכול הסרט השני שלך (הראשון של שטרית נקרא "בשם הבת", 2019). שטרית לא התבלבל והצליח להוציא סרט, אמנם לא מושלם, אך עדיין כזה שמרגיש כמו יצירה שלמה, וכזו שהיוצר שלה מבין את כובד המשקל שלה. הבעיה היא בסוף הסרט, בו המסר והאמירה של שטרית קצת מיטשטשים ולא חד משמעיים. יחד עם זאת, זהו סרט מסקרן של יוצר צעיר שלא מפחד לחשוף את דעתו ולקח צעד אמיץ כך שבהחלט כדאי לעקוב אחריו.
ניתן לצפות ב"אדמה בוערת" בשירותי ה-VOD של YES ו-HOT
ציון סופי: 3/5
Comments