קריד 3: עותק נאמן למקור

לאחר הצלחת שני הסרטים הקודמים בסדרת סרטי "קריד", הספינאוף לסדרת סרטים אחרת, "רוקי", מגיע הסרט השלישי ומושיב את מייקל בי. ג'ורדן לראשונה בכיסא הבמאי. התוצאה: סרט שחסר בו בימוי מקצועי, שיאי רגש אותנטיים ומקוריות.

סרטי סאגת "רוקי" לדורותיהם נמנים עם הדרמות הספורטיביות הטובות שאי פעם ראו אור על כוכב הלכת הזה. יש לכך מיליון ואחת סיבות: המוזיקה הסוחפת של ביל קונטי, המונטאז'ים שהם בית ספר לעריכה, הקרבות המותחים והמשחק של סילבסטר סטאלון. טוב, פחות, אבל הבנתם את הנקודה. שש עשרה שנים אחרי הסרט החמישי בסדרה הגיע "רוקי בלבואה", שהחזיר את רוקי קשישא אל הזירה לקרב אחרון, ובזה נחתם הפרק של הסייח האיטלקי כאנדרדוג שהגיע לגדולה והתרסק. אבל בהוליווד כמו בהוליווד אוהבים למחזר וגם לעשות ספין אופים לכל דבר שזז. כך נולד "קריד", שמספר את סיפורו של אדוניס קריד, בנו הממזר של אפולו, חברו הטוב של רוקי. דוני רוצה ללכת בדרך של אביו, ומי אם לא רוקי יעמוד בפינה שלו. הסרט הצליח וקיבל ביקורת מפרגנות – בעיקר למייקל בי ג'ורדן, שאחרי כמה תפקידים קטנים וסרט מארוול כושל ("ארבעת המופלאים" מ־2015) קיבל תפקיד ראשי משמעותי. ההצלחה הולידה סרט המשך, שהיה פחות טוב מקודמו וקיבל ביקורות פושרות. אז חוץ מספין אופים, הוליווד אוהבת גם טרילוגיות, ובסוף השבוע עלה לאקרנים הסרט "קריד 3", שאמור לחתום את הסיפור של אדוניס. לפחות עד הספין אוף הבא.

קריד, שביסס את מעמדו כאלוף העולם באגרוף והשיג את כל מה שחלם עליו, פורש מהזירה לטובת טיפוח הדור הבא של המתאגרפים. בינתיים, דמיאן (ג'ונתן מייג'ורס, "לוקי", "אנט מן והצרעה: קוואנטומניה"), חבר ילדות של אדוניס ששהה בבית הסוהר במשך עשרים שנה וצפה באדוניס חי את החיים שהיו אמורים להיות שלו כאלוף, מגיע כדי לנקום בו. דמיאן לא בוחל בשום אמצעי כדי להשיג את כל מה שחלם עליו כמתאגרף צעיר ומבטיח, ובלית ברירה מחליט דוני לחזור לזירה לקרב אחרון בהחלט שיכריע מי בעל הבית בלוס אנג'לס.

"קריד 3" הוא גם עבודת הבימוי הראשונה של מייקל בי ג'ורדן, וחוסר הניסיון שלו בולט מאוד, שכן הסרט לא מצליח להגיע לגבהים מרגשים ואותנטיים כמו הסרט הראשון. "קריד 3" עוסק בחברות, הלקאה עצמית על חטאי העבר ונקמה, ולוקח השראה ברורה מסרטי "רוקי" קודמים, מה שגורם לסרט להיראות כמו בליל של סצנות מועתקות. ג'ורדן לא מצליח להביא את השחקנים שלו לידי ביטוי, אולי למעט מייג'ורס, והעלילה מקרטעת. גם דמותו של רוקי כזקן בעל התובנות בולטת בהיעדרה. מנגד, אדוניס מנסה להיות המבוגר האחראי שתופס את המושכות אך לא מצליח להתקרב לרמת האותנטיות של האיטלקי.

דווקא היחסים של אדוניס ובתו החירשת הם החלק החזק בסרט. סצנות שלמות מבוססות על שפת הסימנים, כך שהדבר הזה מצליח להכניס עומק לסרט שעוסק כולו במאצ'ואיזם והחזרת הכבוד האבוד של גבר שזה עתה הושפל מול כל העולם ואשתו. בסופו של דבר זה מרגש אבל לא מצליח להחזיק את הסרט, שממשיך לספק רגעים צפויים ובנאליים ("אני מגיע לקחת הכול!").

ג'ונתן מייג'ורס ממשיך לתקוע יתד בהוליווד, ואחרי שראינו אותו מוקדם יותר החודש בתצוגה מוצלחת של קאנג הכובש, הוא מגלם אנטגוניסט נוסף, ויש מצב שמתחיל פה טייפקאסטינג. דמיאן מהתל באדוניס עד שהוא נותן לו את ה"נוקאאוט" של "הנה באתי להרוס לך את החיים". מייג'ורס מצליח להתל גם בקהל בתנועות גוף מוזרות (בתוך הזירה ומחוצה לה) ונימוקים חצי משכנעים וחצי מתמסכנים. כמו בכל הסרטים בפס הייצור ההוליוודי שחותרים להפי אנד עם מוסר השכל (נחנקנו, אבל זו הגישה), גם כאן הכול צפוי והסיום עוד יותר מעצבן. עברנו את כל הדרעק הזה בשביל זה??

ג'ונת'ן מייג'ורס. מנקודות האור היחידות בסרט

אם ריאן קוגלר כבר חזר להפקת הסרט (הוא לא לקח חלק בהפקת "קריד 2"), היה כדאי להושיב אותו בכיסא הבמאי. חוסר בשלותו של ג'ורדן בולט מאוד, ואולי הוא היה צריך לביים סרט קטן יותר בתור פרויקט ראשון. אך עבודת הבימוי היא לא החיסרון היחיד בסרט; גם המשחק לא משכנע והטקסטים והמהלכים בכל שלב בעלילה צפויים יותר מימנית חזקה לפרצוף. אפילו טסה תומפסון ("ת'ור: אהבה ורעם", "סלמה") כצלע הנשית אינה תורמת יותר מדי לעלילה, אולי רק כשהיא מעודדת את דוני לשוב ולהילחם. הקרב האחרון בסוף הסרט מצליח לשמור איכשהו על מתח מסוים, אבל גם הוא חוטא בבנאליות ובקלישאות.

ציון סופי: 2.5/5